אודות

היי, אני רעות בנגל, בת 28, נשואה לבר, במקור מהצפון וכיום ברמת גן.
תחום הציפורניים תמיד משך אותי. עוד מגיל 16 כשקניתי את ערכת לק הג'ל הראשונה שלי והתחלתי להתנסות על כל מי שרק הסכימה,וגם לפעמים על מי שלא 😊.
לפני כשש שנים החלטתי לקחת את התחביב שלי צעד קדימה והתמזל מזלי להיות מאלה שעובדים במה שהם אוהבים. 

יש שאלה שחוזרת על עצמה המון.
"יש המון מניקוריסטיות"
"אז למה שיבואו דווקא אליי?"
"הרי אני רק מתחילה"

אגלה לכן סוד? גם אני הייתי שם!
לפני 8 שנים עזבתי את הצפון ועברתי אחרי כולם למרכז ללא חברות וללא תמיכה כלכלית (דוגלת בעצמאות..) 4 שנים של מחשבה איזה תואר לעשות תוך מעבר מעבודה לעבודה ללא הגשמה עצמית. עד שאמרתי די!
נמאס לי להיות שכירה, עוד בורג קטן במערכת. אני מעוניינת להיות משהו גדול בזכות עצמי.
אז גירדתי את השקלים הבודדים שהיו לי והחלטתי להפוך את התחביב למקצוע.
האם ידעתי שאצליח? ממש לא.
האם חשבתי שאצליח? עוד יותר לא.
האם רציתי להצליח? לגמרי כן!
החששות היו גדולים כי כאן הייתי באמת לבד בלי חברות ילדות ובלי יכולת לשווק את עצמי מפה לאוזן.. אבל הרצון להצליח היה הרבה יותר גדול.
בדיוק כמוך שאלתי את עצמי את אותן השאלות- למה דווקא אליי?
אז הלכתי ללמוד במחשבה שאין לי מה להפסיד, הרי העלות היא סמלית לעומת תואר והזמן בהתאם- חודש בלבד. מקסימום, לא אתחבר למקצוע, אז למדתי משהו בשביל הנפש שלי.
בין שיעור לשיעור התאמנתי על חברות (לאו דווקא טובות) וייבשתי אותן במשך שלוש שעות (ועוד בזמנו למדתי מניקור ידני!!!) הייתי אורזת תיק ענקי עם כל הצבעים, החומרים והמכשירים ולוקחת אותם איתי לצפון כדי לעשות לאחיות שלי, לחברות שלהן ולמי שרק אפשר. העיקר להתאמן.
הייתי חמה על זה, בער בי לשבת ולעשות ציפורניים, ריגש אותי הסיפוק של הלפני ואחרי.
באותה תקופה עבדתי בנתב"ג- משמרות
והתחלתי לפרסם בטירוף. נכנסתי לפייסבוק לכל קבוצה רמתגנית אפשרית/ קבוצות של לק ג'ל למיניהן וכל פוסט שנשאל בו על מישהי ללק ג'ל באזור- העליתי תמונה טובה וקרובה, רשמתי מחיר כתובת וטלפון והפניות החלו להגיע.
הייתי לוקחת משמרות בוקר מ7 עד 16, חוזרת הביתה ומתחילה לקבל לציפורניים, בזמנו לקח לי שעה וחצי למריחה רגילה. מ17 עד 22 ולפעמים גם עד 23.
לא הרשיתי לעצמי לסרב ללקוחה כי הרי בסופו של יום רציתי להרשות להתרכז בהגשמה עצמית.
ככה עבדתי תקופה עד שהבנתי שאי אפשר לחיות ברוטינה הזאת.
עדיין לא היה לי ביטחון לעזוב לגמרי, כי מה אם יפסיקו להגיע לקוחות? ומה אם לא אצליח למלא את הבוקר ומה אם ומה אם?
אז הגעתי לצומת, כי לא הייתה אפשרות לחצי משרה וככה בלית ברירה הכריחו אותי ללכת על כל הקופה! אני לא חוזרת לצפון.
הלכתי להשתלמויות, חקרתי המון ומשם השמים היו הגבול.
היומן שלי התמלא בשנייה שהייתי זמינה ולאט לאט יצרתי לעצמי מעגל של לקוחות קבועות ומושלמות שאני לגמרי קוראת להן חברות.
מודה שכל צעד מלווה בחשש ומעט פחד או לחץ אבל בסופו של דבר אם לא נצעד- נשאר במקום
והאם זה מה שאנחנו מאחלות לעצמנו?
אף פעם הטיימינג הוא לא טוב וכמעט תמיד יהיו לנו סיכונים (בעיקר כספיים) אבל תסמכו עליי שאף אחת מהקולגות שלי לא נולדה עם כפית של זהב. כולנו קרענו את התחת וכולנו לקחנו סיכונים.
מקסימום? חווים ירידה לצורך עלייה.
תציבי לעצמך יעדים ובאמת תזכרי שהשמיים הם הגבול.